ערב. טיפול אחרון ליום. הכל שקט ורגוע (כביכול).
מה?
מה זה הרעש הזה? הוא לא היה כאן לפני רגע. זו אני? זה שלי? מספיק, את בטיפול, תתרכזי! לא יכולה, תפסיקי להגיד לי תתרכזי.
מחשבות כמו עננים חולפים. עכשיו תעלי לעורף, צריך שם הרבה עבודה. מה? שקט? אני סוף סוף מרוכזת? שומעת את הגוף מדבר אליי? מרגישה אותו מגיב אליי? אולי הרעש בכל זאת לא שלי? בודקת איתו: הראש עדיין כואב? "לא" מחשבות מתרוצצות לך? "לא" ליתר ביטחון, נרגיש את הדופק- נרגע. אוקי, אז כמו שחשבתי, זה לא שלי. ירדה תובנה. אולי גם לו? אמממממ, זה פוסט! מה פוסט עכשיו? מה? תתרכזי את מטפלת! לא מצליחה, אוףףףףףף ושוב, מחשבות רצות כמו במרתון ושוב שקט והשקט מחזיק מעמד והדופק התייצב סוף הטיפול הגיע, חזרנו לכאן ועכשיו
ושקט. "את שומעת? הבנתי ש...." - הוא אמר בסוף הטיפול.
