הייתי בטוחה שלא אפגוש אותה יותר בפגישה לא נידבה פרטים בכלל, היה צריך לדוג אותם וגם זה בקושי רב. בראש עברו לי מחשבות, מה יש לה שהיא ככה? טוב, נגמור את הטיפול ולא אראה אותה יותר.
כן, כן גם אנחנו ה"מטפלים" בני אדם החוטאים לפעמים בביקורתיות (על המזרן זה נשכח תמיד).
יומיים אח"כ היא הופיעה בקליניקה פעם נוספת, בלי לדבר, ישר נשכבה על המזרן. הופתעתי. מאד! הרי ויתרתי עליה, מה היא עושה פה? אין סיכוי שיהיה שינוי, אין סיכוי' הלוא אנחנו אפילו לא מצליחות לתקשר. שנייה לפני שהתחברתי אליה, שנייה לפני שנכנסתי למרחב שלה. אמרתי לעצמי,
ס'אמאק, מה שיהיה יהיה וטיפלתי. בשקט שלי.
בסוף הטיפול כשאמרתי תודה, הסתכלה עליי ואמרה: "וואו מיכל, זה הטיפול הכי טוב שחוויתי בחיי. איזה חום יש לך בידיים, מרפא" בסוף הטיפול הגוף שלה קצת כאב, זה לא הפליא אותי כי משהו בה נפתח. זה ייעלם תוך זמן קצר. והיא? היא קצת כאובה אבל מאושרת עד הגג.
