קצת לא מאמינה שכבר הגעתי לחלק האחרון בסדרת הפוסטים "כשתלדי זה יעבור לך".
אני מרגישה שלמה. עם תחושת הקלה.
כשכתבתי לראשונה את "כשתלדי זה יעבור לך" על הטרימסטר הראשון שלי, המטרה הייתה- להעלות מודעות.
להעלות את המודעות לנושא הדיכאון בהריון ואחרי לידה, לספר על יעילות התמיכה של השיאצו, לאפשר את הלגיטימציה לומר שהיריון הוא לא מחלה, אבל לפעמים הוא הכי מרגיש ככה.
אין אימא שלא שמעה את המשפט המרגיז (בלשון המעטה) לפחות פעם אחת בהיריון- "כשתלדי זה יעבור לך".
מהר מאד הבנתי העוצמה של הכתיבה ואת תרומתה לעיבוד לחווית ההיריון והלידה שלי, שזוהי מטרה נוספת, ואולי החשובה ביותר בשבילי ברמה האישית. ככה נולד "כשתלדי זה יעבור לך-טייק טו" והפוסט הנוכחי.
הטרימסטר השלישי שלי
אני לא זוכרת ממנו הרבה, כמו שסיפרתי על הטרימסטר השני שלי, לבשתי עליי מעיין שיריון הגנה ששום דבר לא יכול לעבור דרכו בכדי להגן על העובר ושאוכל לצלוח את ההריון. אותם תסמינים, אותם כאבים רק בעוצמות הרבה יותר גבוהות.
שלב הלידה התחיל בשבוע 36+4.
באותו בוקר היו צירים שידעתי עליהם רק בדיעבד, הם הרגישו כמו גזים לאורך כל הבוקר.
למזלי, אותו מנגנון בריא שעזר לי להתנהל לאורך ההריון נכנס לפעולה גם כאן ועזר לי להקשיב לצורך פנימי והחלטתי שאני חותכת מהעבודה מוקדם ופשוט נכנסתי למיטה עד הערב המאוחר.
כך העברתי את השלב הלטנטי.
הלידה
בערך ב-21:30 היתה ירידה של הפקק הרירי ומאותו רגע הצירים הפכו להיות יותר סדירים וקרובים.
סביב השעה 23:00 הגעתי לחדר לידה עם צירים כל דקה או שתיים וכאבים איומים.
ביקשתי מיד אפידורל שמיסטל אותי.
ידעתי שרק ככה אוכל לצאת מהלידה הזאת בתפקוד שיאפשר לי לדאוג לצרכים של הרך הנולד. שוב אותו מנגנון הגנה התערב.
אראל נולד בשעה 9:02, ערב שבועות, ה' בסיוון, 18.5.10.
אני לא זוכרת הרבה למעט דבר אחד והחשוב ביותר!
בדיוק כמו בשיר- הכל התפוגג. אי השקט, הטירוף, הצרבות, החרדות ואי הידיעה.
ברגע שאראל הונח עליי, הבנתי מה זאת אהבת אמת.
אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה של אם.
כשאני מלאת אוקסיטוצין, כל השאר, כל הרעשים, באותו רגע כבר לא הפריעו. השמיים שלי היו צלולים וידעתי אילו פעולות אני הולכת לעשות על מנת שיהיה לנו טוב.
אני מודה על הרגע הזה, על מלא אוקסיטוצין שהיה שם, על המנגנון הבריא שהצליח להתקיים על אף ולמרות הכל לאורך כל ההריון והלידה.
זה לא מובן מאליו!
שיאצו בהריון וכהכנה ללידה- איך ניתן לעזור?
אם הייתי מגיעה לטיפול הייתי יכולה להתמקד
באי החרפת הכאב או בהפגה שלו, לזהות את הצרכים, להתעסק בחיבור להריון ולעובר, להציף פחדים, להתאים את הרגלי החיים, ולהכין מערך תמיכה נכון עבורי ללידה ולאחריה.
אם כיולדת הייתי מגיעה אחרי ליווי הריון, הייתי מגיעה בטוחה בעצמי, ביכולות שלי עם אגן תנועתי וגמיש, ולא כאוב וסגור מטראומה ופחדים.
הייתי מזהה מתי אני בכיווץ או הרפייה, הייתי מקבלת כלים של תנועה, נשימה ותודעה על מנת לעבוד עם הגוף, להקשיב לו בכדי להגיע להתקדמות בלידה תוך מינימום כאב ופחדים.
אמא יקרה,
דיכאון וחרדה בהריון, חווית לידה לא טובה, בקלות יכולה להגיע למצב של דיכאון אחרי לידה.
אם את קוראת את הפוסט הזה וחושבת/ מרגישה/ חוששת שגם את מתמודדת עם דיכאון בהריון או אחרי לידה, בבקשה תזכרי שאת לא לבד.
שגם אם הנושא מושתק או מבייש, יש מגוון של עמותות שאליהן את יכולה לפנות.
אחת מהן שאני מצאתי לאחרונה תוך כדי עיבוד החוויה שלי היא עמותת אמא יקרה, וזה הקישור לאתר שלהן- http://imayekara.org.il
שלך, מיכל